אורי חץ ושלושה יינות

ראש חץ, המותג הפרטי של אורי חץ ושני היינות שלו, הלבן והאדום, וגם על היין עוג של שאטו גולן.

תמונה: אורי חץ

את היינות של אורי אני שותה שנים רבות. ב-2001 אורי יצא עם משפחת ריבק, כשותפים, לדרך חדשה, אמיצה ושאפתנית וביססו את שאטו גולן כאחד היקבים המיוחדים בישראל. אני עוקב אחרי שאטו גולן ואוהב יינות רבים שאורי עושה. במקביל לעבודתו בשאטו גולן נטע אורי ב-2016 לרגלי תל פארס ברמת הגולן כעשרה דונמים של ראש חץ; מותג אישי של יין אדום (בלנד ים תיכוני של סירה, מורבדר, גרנאש וסנסו) ויין לבן (גרנאש בלאן).

ראש חץ נבנה אסטרטגית עם קשר הדוק לאיכות הסביבה, ושיקולים באופרציה של היקב מושפעים מהיבטים אקולוגים. כך למשל, הפקק טבעי וללא קפסולה, משקל הבקבוק נמוך משמעותית מבקבוקים "רגילים" (כלומר פחות משקל באוניה ופחות פליטה מזיקה של פחמן), תהליך ייצור היין אורגני והיקב, יקב קואופ היין הצפוני, הוא קואופרציה יעילה החולקת תשתיות יקב עם ייננים שמייצרים כמות קטנה יחסית של יין, חוסכת השקעות כספיות וצוותי עובדים ומשמעותית ידידותית יותר לסביבה; שותפיה עד כה הם אורי (ראש חץ), נעמה סורקין והאחים יותם ואסף דוק ("האחים דוק"). הלוגו הוא הדפסה של גלופה שאורי גילף על פיסת עץ אלון ונעשתה יחד עם המעצב אורי ער (Uri Ar).

ראש חץ לבן 2022

ענבים שתססו ספונטנית בחבית ונשארו בה תשעה חודשים. ענן של ריחות עולה מהכוס מרגע המזיגה. אף ירוק מאד, תפוח ירוק, אגסים ופריחת הדרים. בפה, תפוח ירוק, אגס, ליים, גרידת לימון, קצת תווים פרחוניים ובריוש עדין. קצת שמנוני בחיך, 13% אלכוהול ללא תבלינים מורגשים.

יין עם חומציות נעימה, סיומת קטיפתית ארוכה ומהנה, עשיר ומורכב דיו כדי להשאירו זני (100% גרנאש בלאן).

(22.05.2024)

ראש חץ אדום 2022

ענבים שנבצרים בכמה ימים שונים, בהתאם להבשלה של כל זן. פעמים רבות, ההתססה נעשית לכמה זנים יחדיו כשהשאיפה כאן היא להפגיש בין כל הזנים מוקדם ככל האפשר. לאחר הסחיטה, היין עובר לחביות גדולות ומתיישן שם כשנה. יין סגול כהה. באף, תיבול מעודן, פרי סגול-אדום, ליקריץ וקצת וניל. בפה, תחושה דומה לאף עם שזיפים וקצת חמאה. יין רענן מאד עם חומציות פרי טובה וטאנינים רכים.

יין שמספק איזון ומורכבות תוך שמירה על תחושת אלגנטיות ועדינות - מבלי להיות כבד או מסורבל. שתיתי גם את בציר 2021. לדעתי, זה של 2022 מאוזן ומהנה יותר לשתיה.

(18.05.2024)

איפה להשיג? ראש חץ, בוסר ומכולת ״האחים״ בתל אביב.

רמת מחיר: 1 (עד 100 שקל), 2 (150-100 שקל), 3 (200-150 שקל), 4 (300-200 שקל), 5 (מעל 300 שקל).

שאטו גולן, עוג, 2017

היין הראשון ייוצר בשנת 2008 והרכבו לא פורסם רשמית מעולם. דעתי הפרטית היא שהיין מורכב מטוריגה נסיונל (Touriga Nacional) וסירה (ניסיתי לשאול את גילת ריבק כמה פעמים. חייכה כתמיד, אך מעולם לא הרחיבה...).

השילוב וההתאמה של טוריגה נסיונל וסירה נפוץ בפורטוגל. סירה גדלה מצויין במגוון סוגי אקלים ובפורטוגל, עם אקלים מתון, לא קר או חם מדי, יש לסירה מספיק שמש וחום כדי להבשיל לחלוטין, אבל עם עונת גידול ארוכה מספיק כדי לפתח מורכבות פנולית מלאה. לכן, שילוב של סירה עם המעמקים הכהים והטאניים של טוריגה נסיונל יכול להביא ליין מורכב וראוי למרתף.

צבע אדום שחור עמוק, כמעט כמו דיו, ואלכוהול גבוה (14.5%). באף פטל שחור, אניס ושוקולד מריר, אחר כך קליפות תפוז, קפה וליקריץ, ולבסוף רמז לסיגליות ומרווה. הפה מרוכז ורך, חמצמץ, בעל גוף מלא ועשיר, וממשיך עם כל המורכבות מהאף אל סיומת ממושכת ונעימה. הגוף עשיר ומלא הן במרקם והן בטעמים. יין עוצמתי (שצריך להפתח כשעתיים לפחות) עם פוטנציאל התיישנות נהדר. מלך הבשן.

בטעימה עיוורת היה לי קשה לנחש שהיין ישראלי. יחד עם המורכבות, האף העשיר והפה המרוכז, הרגשתי פחות עוקצנות תבלינים, פירות בשלים ופריחה (שיש ביינות של עמק הרון או של דרום פורטוגל). אולי בגלל הטרואר של צפון הגולן? עם זאת, ההרגשה הזו לא פגעה כלל בהנאה שהיתה לי מהיין.

שתיתי את היין, מבצירים שונים, מספר פעמים; חלקם עם רן, דדי, ואייל שנפעמו ממנו (ולא הכירו אותו כלל) ועם גבי ודן, שפחות אהבו אותו.

איפה להשיג? יקב שאטו גולן ומגוון רשתות וחנויות יין.

רמת מחיר: 1 (עד 100 שקל), 2 (150-100 שקל), 3 (200-150 שקל), 4 (300-200 שקל), 5 (מעל 300 שקל).

בעולם הישן הקלאסי, עם צרפת כדוגמא אולטימטיבית, היין מתואר, על התוית, לפי המקום (למשל Chablis, St-Estèphe, Champagne, Côte-Rôtie, Sancerre). באופן כללי (ובדרך כלל גם עקבי) שם המקום מתאר את הזנים הגדלים שם, חשיפה לשמש, אקלים, סוג אדמה, טמפרטורה, לעיתים גם viniculture וכו'. היין בעצם משמש מראה מייצגת למקום שבו הוכן, וזה לכעצמו דבר נפלא לדעתי.

העניין הוא שפורמט שכזה מחייב את אוהבי היין לזכור לא מעט שמות של כפרים, מחוזות, עמקים וגיאוגרפיה מכל העולם; בעייתי קצת. זאת הסיבה העיקרית שרוברט מונדאבי (Robert Mondavi) הוביל בשנות השישים לשינוי השיטה, והחל לציין על יינות שייצר בנאפה את שמות הזנים שמהם היין הוכן. שיווקית, היה זה מהלך מבריק שהקל מאד על רוב הלקוחות שעכשיו הבינו, פחות או יותר, למה לצפות כשישתו את היין, שכעת רכשו, בארוחת הערב. במקום הצורך לשנן ולזכור מספר רב של מקומות בכולם, כעת היה מספיק לזכור ששה, שבעה או שמונה שמות של זנים. פשוט ויעיל יותר, לא? בטוח.

מה לעשות שאני אוהב יין, אפילו מאד. אז אני נוהג לחפש את שם המקום שבו היין הוכן על התווית. במקרה כזה, ממש כמו חוזה לא כתוב, היין צריך לייצג בטעמו את המקום, להיות מראה בהירה למקום. אחרת, אין טעם להזכיר את שם המקום על התווית.

פה, היינות של אורי מתארים טוב את צפון הגולן אבל הוא לא מזכיר את זה. אין למקום תיעוד או אזכור על התווית.

בנוסף, אורי לא מציין את שמות הזנים המרכיבים את הבלנדים; לא בראש חץ אדום ולא בעוג. זה לא נפוץ, בטח שלא בישראל (למרות שהוא לא היחיד שנוהג כך). אחת הסיבות לציין את שמות הזנים היא כדי להקל בהתאמתם לקולינריה (או לכל העדפה של הקונה). אם ארצה לבחור יין מתאים לעוף צלוי, ארצה לדעת שהיין הוא פינו נואר (למשל); פינו נואר, קברנה פרנק ויינות טובים מעמק הרון יילכו טוב עם ביף בורגיניון (שאני אוהב כל כך) וכן הלאה. כשיש אקו סיסטם שעובד טוב סביב אפלסיונים, אין צורך אמיתי לציין את מרכיבי הבלנד כי האזור עצמו (AOC בצרפת, למשל) מגדיר טוב כאמור את הזנים הגדלים בו והתווית תציין זאת (ועדיין יהיה הבדל בין פינו נואר מבורגון לפינו נואר מאורגון). מצד שני, הסיטואציה יכולה להיות מעורפלת אם אין אפלסיון מוגדר, אין רגולציה, או אין יכולת טובה לזהות את זני הבלנד.

למי שנמצא ברשימת התפוצה של ראש חץ, אורי שולח אימייל מצויין עם סקירה טובה של הבציר ומרכיבי היין. ולמי שלא? ■

על התמונה שבראש העמוד: הכרם של ראש חץ למרגלות תל פארס, רמת הגולן (צילום אורי חץ).

למחשבות נוספות של דויד אמזלג ראו www.winethoughts.blog